מחשבות על אהבה, אשמה ורחמים עצמיים מתוך הספר "האם יכולה אהבה להתמיד?" מאת
סטיבן א' מיטשל
1. אשמה ורחמים עצמיים
בנרטיביים רומנטיים – תיאורי גורלו של אדם באהבה –
רחמים עצמיים מקבלים צורה של קורבנות: "היא עשתה לי עוול" הוא המוטיב
המרכזי. רחמים-עצמיים מארגנים סיפורי יחסים, בעבר ובהווה: אהבות בהן מישהו נבגד או
ננטש, ויחסים בהווה בהם מישהו חי בתחושה מתמדת של אכזבה וויתור. בנרטיביים
רומנטיים אחרים, האשמה מרמזת על בגידה לא
מצד האחר אלא מצד האדם עצמו: "הייתי טיפש" הוא המוטיב המרכזי. אשמה
לעתים קרובות מארגנת סיפורים של קשרים בעבר: חוסר-נאמנות או העדר מסירות הבריחו
את האהבה האמיתית. אשמה מארגנת לעתים קרובות גם סיפורים של יחסים בהווה: תחושה
מתמדת של היות לא-ראוי, לא זכאי לאהוב שהיא בהישג-יד אבל אי אפשר ליהנות ממנה. עמ'
41
2. משחק סכום-אפס: או אני או אתה
לאשמה ולרחמים עצמיים יש לעיתים יחסים מורכבים.
לפעמים הם כבולים יחד בסוג של משחק סכום-אפס: ככל שיש יותר מהאחד יש פחות מהאחר.
בני זוג הרבה פעמים רוקמים יחד סוג כזה של השלמתיות במריבות המאוסות ביותר.
בהדדיות הסבוכה הנדרשת לתשוקה בעלת עוצמה, כל אחד הוא גם הקורבן לחוסר הרגישות
ולאכזריות של האחר, וגם הסוכן – במכוון ושלא במכוון – של כאבו של האחר. בוויכוחים
טיפוסיים בין בני זוג, שני המשתתפים מבליטים קורבניותם ומפחיתים את מסוכנות הפעולה
שלהם; משכללים את הרחמים העצמיים וחומקים מאשמה. ההנחה בדבר סכום-אפס כולאת
ויכוחים מן הסוג הזה בחוסר תכלית. כל אחד מרגיש שכאבו אמיתי. ושניהם מסיקים כי לחוש אשמה, לשאת בחלק מהאחריות על כאבו של האחר, מגיע לכדי כניעה לתביעות
האחר לרחמים ולאחריות. יכולתם של בני הזוג להשתחרר בהדרגה מההנחה של סכום-אפס
עשויה לחלץ ויכוחים מהסוג הזה ממבוי סתום. כל אחד מבני הזוג יכול להכיר טנטטיבית
בכך ששניהם אובייקטים וסוכנים גם יחד, או במונחיו של אלבר קאמי, קורבנות ותליינים.
כאבו של כל אחד אמיתי ודורש הכרה; כישלונו של כל אחד אמיתי ומחייב דין וחשבון.
עמ' 146
אולי יעניין אתכם לקרוא גם:
מהו טיפול זוגי
הביא לכתב מנשה כהן
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה